<h1>כל בו סימן ז'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
והקדיש הוא בלשון ארמי והטעם כדי שיבינו אותו הכל שרובם היו עמי הארץ ואפי' הגוים היו מבינים בלשון ארמי ידעו ויבינו הכל שעתיד השם להתגדל ולהתקדש לעיני עמים רבים ויש נותנים טעם אחר כי לפיכך נתקן בלשון ארמי שמצינו באגדה לעתיד לבא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים ואנו מתפללין בקדיש שימהר הקץ שיתגדל השם ויתקדש ואם נאמר אותו בלשון הקודש שיבינוהו המלאכים אפשר שיקטרגו כי ידעו כי ידל כבודם ויגדל כבוד הצדיקים עליהם וכן הדין נותן כי המלאכים אין טבעם לעשות רק טוב וכיון שכן אין להחזיק להם טובה אם לא יחטאו אבל הצדיקים המתגברים על יצרם נראה שעתידים לקבל שכר טוב מהם. ונהגו הצבור לומר בלחש כשפותח החזן יתגדל ועתה יגדל נא וגומ' זכור רחמיך וגו' ה' חפץ וכו' ואח"כ עונין איש"ר עד ויתברך בכל כחם כמ"ש ז"ל כל העונה איש"ר בכל כחו מובטח לו שהוא בן עוה"ב פי' שישים כוונתו לכוון לענות אמן יהא שמיה רבא ומצאתי שיש בקדיש ז' תיבות וכ"ח אותיות כמו שיש בפסוק ראשון של בראשית ובפסוק שלפני י' הדברות וע"ז סמך בדרש כל העונה איש"ר כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית וכמו ששמע י' דברות מפי הדבור לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו. וע"כ אמרו רבותינו ז"ל כל העונה איש"ר בכל כחו ומתכוין לדקדק בכ"ח אותיות שבו מובטח לו שהוא בן העולם הבא ומנין האותיות כ"ח ועל כן צריך לאמרו בכח ולפי זה הטעם צריך להזהיר שלא לומר ולעלמי עלמיא כי יהא בו כ"ט אלא לעלמי עלמיא ויתברך והירושלמי אמר שבע ביום הללתיך אמר דוד על שבע ברכות שאנו מברכי' בכל יום ג' שחרית וד' ערבית: וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן תושבחתא ונחמתא פי' על מה שאמרו רבותינו ז"ל שהשכינה מנהמת בכל יום כיונה אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני על כן אומר ונחמתא לשון נחמה על הדבר לעתיד. יתגדל ויתקדש על שם המקרא הוסד והתגדלתי והתקדשתי ובמלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר שאז יתגדל שמו של הקב"ה כמו שנ' ועלו מושיעים וכתו' בתריה ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד כלומר אלו האותיות הקדש יתיחדו ויצטרפו והוא השם הנחצה לשנים על השבועה שנשבע להלחם בעמלק שנ' כי יד על כס יה יי' לא נאמר אלא יה וכסא לא נאמר אלא כס כלומר נשבע יי' בימינו ובכס שלו שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם בעמלק משל למלך שפדה את בנו מבי' האסורים והיה הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו ליסטם אחד ובזהו והכה אותו מכת מרדות עמד המלך והשליך חותם מידו ונשבע שלעולם לא יתמלא בשמו ולא במלכותו עד שינקם מאותו צורר ולאחר שיתנקם ממנו יתמלא שמו ומלכותו כך נשבע הקב"ה שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם מעמלק ותפל' היא שאנו מתפלל' על אותו השם שיתגד' שבאותו גדול וקדוש תלויה גאולתינו וישועתינו ככתוב ועלו מושיעים ובאותו גדול וקדוש ימליך מלכותיה כדכתי' והיתה ליי' המלוכה וזה פי' הדבר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה כי שמו יי' ושם יה יתגדל בו"ה וביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד שיתיחדו אלו האותיות של שמו הנכבד והנורא שנחצה לשנים בשבועה שמיה רבא וכי איך אפשר לומר שם זה לאחר שנחצה ואין יה כי אם חצי שם ולא יתכן לומר מחצי רבא אדרבא כל דבר שנחצה או נתמעט אין זה רבוי כי אם מעוט אלא אי אפשר לומר מיעוט כלפי מעלה כי אם רבוי שכן נמצא ברוח הקדש שלאחר שנלקח ממנו ונחלק נקרא רבוי. שנ' ואצלתי מן הרוח וגו' ואעפ"י שר"ל הפרש והבדלה מתרגמינן וארבינך וכן אומר על השם רבא אע"פ שנחלק שאי אפשר מעוט כלפי מעלה.
פי' אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה רבא ברא בהפוך המלה כדכתי' כי ביה יי' צור עולמים כלו' בשם יה ה' צור עולמים כשכתוב יה בענין הראוי ליכתב שלא תמשך כותל ההא למטה כי אם חציו וחציו תשים על גג הה"א כמו נקודה כגון ג' יודין שהם ה' שמו של הקב"ה היוצא מן מפסוק של ויסע מלאך האלהים וגו' ואותו ביה שהוא כתו' בענין זה כעין יי' עולה בגימטריא ל"ב והם ל"ב נתיבו' שבהן נברא העולם וכן הוא תוכן המלה ביה שעולה ל"ב נתיבות יי' צור עולמי' וזהו כבוד חכמים ינחלו כבוד בגימטריא ל"ב יהוה כתיב וקרי אדני כלומר הל"ב נתיבות אדונים הם לעולם ואותן נתיבות הן הן פרקים של אצבעות ידים וזהו שכתוב אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו ואעפ"י שכתוב ידו חסר יו"ד ידיו קרי ונדרשת הקריאה כי יש אם למקרא והכי משמע ידיו יצרו את העולם ויש בידיו שלשים ושנים פרקים וכנגדן ל"ב נתיבות שבהן נברא העולם וזהו שכתוב כי ביה יי' צור עולמים כי כן נדרש שם יה ולכך אנו קורין אותו רבא אעפ"י שנחלק מו"ה כמו שכתו' למעלה, וכשיתגדל אז ימליך מלכותיה כדכתי' והיתה ליי' המלוכה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל לכך מתברכין ישראל כאן בברכת חיים לפי שבאותה גאולה לא ישארו כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה והדא הוא דאמרינן ייתי משיחא ולא אחמיניה כי כמה צרות עתידות לבא באותו זמן ולכך נקראו חבלי משיח לפיכך הם מתברכים בברכת חיים כלומר שיתגדל ויתקדש שם יה שזה יהיה במלחמתו של עמלק להמיתו ולאבד זכרו כמו שבארנו יהי רצון שיהיה לחיים לישראל ולמיתה לעמלק ולשאר האומות, ויהיה אותו גדול השם בעגלא ר"ל במהרה כמו כי היכי דלימות בעגל בפ' ארבע מיתות, אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא אמן עניה למה שאמר ש"צ בעגל' ובזמן קריב שאנו עונין אמן בקשה אמן כן יהי רצון ואחר כך יהא שמיה רבא שהם ז' תיבות כנגד ז' רקיעין ובאותן ז' תיבות כ"ח אותיות כנגד מה שאנו עונין יגדל נא כח יי' וחייב אדם למשוך רבא בכל כחו כדי שיחשוב בלבו לכוין במשיכת רבא כל אותן המדרשין שכתבנו למעל', וכששומע הקב"ה שישראל מערימין להזכיר לפניו אותה שבועה שנשבע על עמלק לאבד זכרו ומתפללין ומבקשין לפניו לגדל שם יה בתוספת ו' ה' שאז יהיה השם הנכבד שלם כששומע הקב"ה כך שבכל כח כונתם עונין זה השבח מתנענע ואומ' אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שמקלסין אותו בביתו והוא רחקם מעל שלחנו ועל כן רב העצב למעלה באותה שעה לפי שמזכירין לפניו מעשה עמלק שהכעיס כלפי מעלה וגרם לשם הנכבד והנורא שיחלק וכשרואין מלאכי השרת זה העצב לפני הקב"ה מזדעזעין ונרתעין ומתחלחלי' ודוממין כי אינם יודעים על מה אותו עצב בא למעלה לפי שאינם מבינים לשון ארמית ולכך מתחילין ומזכירין יתגדל ויתקדש בלשון עברית על שם הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ואח"כ שמיה רבא בלשון ארמי שאלו נאמר אותו שם בלשון הקדש יהיו מבינים שהעצבון בא למעלה על מה שישראל אומרין יתגדל ויתקדש שם יה כי יאמרו במה אפשר להתגדל שם יה כי אם בו' ה' שנאצל ממנו על עסק עמלק ויבינו כי מחמת הזכרת אותו השם בא העצב וכשיהיו מתחילי' ישראל הקדיש יבלבלו אותו המלאכים ויעכבו אותו מלעלות למעלה ולא יוכלו ישראל לשבח שבח הגון ומעולה כראוי ויהיה הקדיש בטל ולכך אנו אומרין אותו בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים ויעכבוהו מלעלות לפני הקב"ה וכן מצינו במסכת ברכות בשעה שישראל אומרי' לפניו אמן יהא שמיה וכו' המלאכים מזדעזעין ותמהין זה לזה על העצבון ומיד חוזרין לומר השבח בלשון עברית ואומרי' יתברך וישתבח וכולי שמנה מיני קלוסין ז' כנגד ז' רקיעים והשמיני כנגד הרקיע אשר על ראשי החיות וצריך להאריך ולמשוך הקלוסין כדי ליפות השבח ובכל אלו השבחים אין בהם שום רמז על מה העצב בא למעלה ואין שום בריאה יכולה להבחין בהם כי אם השם יתעלה ולכך אנו אומרין אותו בלשון עברית אחר כך נחזור בלשון ארמית לומר שמיה דקודשא בריך הוא שאין אנו רוצים לומר שם יה בלשון עברית מפני הטעם שאמרנו ומתוך שאנו אומרי' שמיה בלשון ארמית אנו אומרין גם כן דקודשא בריך הוא בלשון ארמית וצריכין אנו להזכיר לשון קודש' כי קודש מלא עולה ת"י שבית המקדש ראשון היה קיים ת"י שנים ובו היה ברוך זה השם יהוה כי היו הכהנים קורי' אותו ככתבו ועכשו אנו צריכין לנחמו מעצבונו ולכך אנו אומרין בלשון ארמי לעילא מכל תושבחתא ונחמתא ד' מיני קלוסין כנגד ד' אותיות יהוה. עתה תבין מה לשון נחמתא כלפי מעלה, תתקבל צלותהון ובעותהון בלשון ארמי שבעברי של קדיש אין בו שום תפלה ואלו היינו אומרין תשמע תפלתם ובקשתם יתמהו המלאכים ויאמרו וכי מה תפלה אלו מבקשין שתהיה נשמעת והלא לא אמרו אלא שבח יתברך וישתבח לפיכך אנו אומרין בלשון ארמי כדי שלא ירגישו בדבר, יהא שלמא רבא יהא קרי ביה יהון ועולה בגימטריא באותיות אהיה שלמא רבא כלומר אהיה אדון השלום תן לנו שלום בשם זה רבא שלא ינתן רשות למעלה ולא בינה להבין בלשון ארמי שלא יבלבלו הקדיש ולכך נקבע השלום בסוף הקדיש שהוא שקול כנגד הכל וכשברא הקב"ה את עולמו נתן שלום בין מים ליבשה שנאמר יקוו המים וגו' וכתיב עד פה תבא ולא תוסיף שאלמלא כן היה מחריב העולם וכשברא המלאכים המורכבים מאש ומים אלו לא נתן שלום בין מים לאש היו מכבין את האש או האש מלחך את המים. וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ביניהם שלא יכנס האור בגבול החשך ולא החשך בגבול האור וגדול שלום שהרי אנו אומרין עושה שלום ובורא את הכל ללמדך שבשלום הכל תלוי שבשעה שנבר' העול' לא קמו אלו על אלו ולא נכנסו אלו בגבול אלו ולא החריבו אלו את אלו באותה שעה נברא הכל יפה ולכך נקבע השלום בסוף כל התפלה לפי שהוא צריך לכל. ואפי' על הקרבנו' שנאמר וזאת תורת זבח השלמים וגו' אמן ואמן אמן קיום השבועה אמן קבלה כך מפורש בואלה שמות רבא. תם פי' הקדיש.
